אתה יכול לכתוב ספר – מאת: דניאל סלבודר 16/8/2012 dslabodar@gmail.com
– אתה יכול לכתוב ספר, אתה יודע?! אמרתי לו במלוא הביטחון
– אני יכול הכול, אם אני רוצה – אני יודע. הוא אמר זאת בפשטות, כאילו לא היה לו במה להתבייש.
הריח של הסיגריות מילא את החדר המדרגות, הרעש וההמולה מסביב, אי אפשר היה להבין מי מדבר על מה. במידת האפשר, מצאתי את עצמי עומד מעל האיש לא בגובה העניים, אלא על המדרגות, כראש מעל, הרגשתי לא נוח עם זה.
– אני לא שופט אותך, אתה חופשי לעשות כל מה שאתה רוצה ויודע מה שאתה רוצה. אני רק אומר שאתה יכול לכתוב ספר.
מה המודל המצליח לכתיבת ספר, האם ספר צריך להיות מצליח או סתם ספר על כלום, סתם כדי להעביר את הזמן. מאיפה רמת הביטחון השקרית שלי להמליץ למישהו לעשות משהו? האם אני מומחה לחיפוש כישרונות לשירה או למוסיקה? מאיפה זה בא? הרגשתי נבוך, אמרתי שטות, הבנתי את זה מיד לאחר מכן. האיש התחיל לספר על השעון שלו, מעין הסבר והתנצלות על סטטוס שלו, למה הוא בכלל נמצא פה בחדר המדרגות מלא עשן, במפגש קודם היה כולו רדום תחת השפעה כבדה. היום הוא נינוח, בטוח בעצמו וידע הכול. הדיבור הקצר והלקוני הזכיר לי מישהו מוכר, הוא היה איש מחשבים מוכשר, היה תמיד מדבר קצר ולעניין, חיבבתי אותו איכשהו, והאיש שיכול לכתוב ספר הזכיר לי אותו. איך התחברתי לאיש עם השעון?
– השעון שלי עולה 2000 דולר.
התחילה פולמיקה ארוכה, איך הוא קנה ומכר ולאחר מכן שוב קנה בזול ואני איבדתי אותו, ברגע שאמר את המשפט השעון שלי עולה… פולמיקה לאיש הלקוני בעולם!
– אני לא שופט אתך, השעון שלי עולה 2000 שקל.
האמת לא, השעון שלי עלה 1500 לפני 15 שנה, המספר 15… שוב שקר. שקר? והחזרה למשפט מגן, אני לא שופט אותך? למה אני מתנצל?
הריח הזה, לקחתי סיגריה, עישנתי אותה מהר, הרגשתי את הטעם של הניקוטין בשפתיים והחום, נהיה לי מגעיל. הגיע זמן ללכת…
חזרה לכיתה. בשיעור מלמדים אותך להיות איש יצירתי, חכם, נבון, נינוח ועד סיסמאות וקלישאות. אני הולך לשיעורים הללו למצוא את עצמי תובע בסיסמאות, קשה מאוד למצוא את האמת שלי. זה כנראה לוקח עוד זמן, כל עוד יש מישהו שכותב את הספר – אני רגיל לקבל את כל התשובות מהר. הרי כל כך קל ליפול בתוך השקר היצירתי שאתה בונה לעצמך – העולם שאותו אתה כל כך אוהב, הגיע הזמן לעזוב, אין תשובות מהירות.
הרחוב כבר חשוך, החנויות מוכרות סיגריות מסטיקים שתייה מתוקה עם גזים, נוסעות מכוניות – חם. אני הולך מהר גם אם כי חם לי, אבל אני בורח מעצמי, מהאיש הלקוני שיכול לכתוב ספר. יש עוד שעה עד שהרכבת תיקח אותי הביתה – לא הביתה, לתחנת רכבת ולאחר מכן אוטובוס למושב. עוד 20 דקות הליכה ואני בבית. זה לוקח שעתיים, כך זה כל שבוע, כך, זו הדרך, תמיד לומדים.
לפני השינה, אני מרגיש את הבטן שלי, היא מתהפכת, כמה תרגילי נשימה שלמדתי אצל הפסיכולוגית והחרדה תעבור ואני אירדם עד ליום חדש. שהעניים נסגרות הספר נפתח מול עיניים עצומות ואני מתחיל לקרוא.
אתה יכול לכתוב ספר, אמרתי לאיש מלא בביטחון.
